נורית מזרחי לבית טראוגוט (טור) נולדה בשנת 1936 בטרנופול שבפולין. אביה פסח טראוגוט (1965--1910), נולד בעיירה רודקי בפולין; אמה זהבה לבית הלרייך (1912--1961) נולדה בטרנופול שבפולין. אחות של פסח הייתה חברה של זהבה והיא זו ששידכה את בני הזוג. בשנת 1936 נסעה זהבה לבית הוריה בטרנופול כדי ללדת את בתה הבכורה נורית. בשנת 1946 נולדה לנורית אחות בשם נרדה, ובשנת 1952 נולד אחיהן יהודה. בילדותה של נורית עיברתו פסח וזהבה את שם משפחתם מטראוגוט לטור. הוריה של זהבה, יהודה הלרייך ומינה לבית קם, נולדו בגליציה. ליהודה הייתה חנות בדים. כאשר נכדתו נורית הייתה מבקרת בחנותו, היא נהגה לבחור בדים ומהם אימה הייתה תופרת בגדים לבובה המיוחדת שקיבלה מסבה. משפחתה של זהבה הייתה מבוססת, והיו לה שני אחים. האח הקטן סמי היה קומוניסט ובמלחמת העולם השנייה לחם במחתרת. כשהרוסים נכנסו לפולין לקראת סוף המלחמה, הוא קפץ לקראת החיילים בשמחה מתוך תעלה - והם נבהלו וירו בו למוות. האח הגדול משה נישא לגוסטה לבית סילברמן ונולדה להם ילדה. משפחתו של משה נספתה בשואה. כשהייתה כבת 9, נורית נסעה עם אימה כמה פעמים למשרדי הסוכנות היהודית בתל אביב לבדוק אם שם אחייניתה יופיע ברשימת הילדים שניצלו. לאכזבתם ולצערם, שמה לא הופיע מעולם. פסח טראוגוט אביה של נורית הגיע ממשפחה עניה. אביו פנחס היה שוחט ושמש בית הכנסת בעיירה רודקי, ואמו אדל עקרת בית. למרות שמסביה האמידים מצד אמא קיבלה נורית מתנות רבות ויקרות, היא זוכרת יותר את הוריו של אביה. בביקוריה ברודקי הרעיפו עליה אהבה רבה. בשנת 1939 כשנורית הייתה בת 3, היא נסעה עם אמה לבקר את המשפחה בטרנופול. בסיום הביקור, בדרכן של השתיים מטרנופול חזרה לארץ ישראל, שוטר פולני סרב להעלות לרכבת את נורית שהייתה בעלת הדרכון הפולני. לאימה זהבה, בעלת הדרכון של פלשתינה-א"י המנדטורית, הוא אישר לעלות לרכבת. זהבה הייתה בטוחה שהשוטר לא ירצה להישאר עם תינוקת קטנה, ואמרה לו: "אתה יכול לקחת את הילדה - אני עולה". השוטר נבוך ונתן לשתיהן לעלות לקרון. בדיעבד התברר שהייתה זו הרכבת האחרונה שיצאה מטרנופול. כך ניצלו חייהן של זהבה ונורית, בעוד שאר המשפחה נספתה בשואה. נורית גדלה בבית שומר שבת במושבה פרדס חנה, בשכונת תל שלום. בבית היה גם הכלב "גיבור", שהיה לוקח בפיו כל בוקר סל עם רשימת קניות למכולת, וחוזר כשהוא נושא בפיו את הסל עם המצרכים. האם זהבה הייתה תופרת לבני המשפחה בגדים מבגדים ישנים. זהבה התנדבה לסייע בבית עולים חדשים, ונורית הילדה התלוותה אליה בחלוקת עוגות ולפתן. לימים חלתה זהבה בשחפת. לאחר אשפוז ממושך נאלץ פסח למכור חלק מריהוט הבית כדי לממן את שהייתה בבית החולים. כששבה זהבה לביתה הייתה חלשה ונזקקה לסיוע. כשנזקקה זהבה לעזרה, נהגה לקרוא לביתה נורית ששיחקה בחוץ על ידי הקשה בשני מכסים של סירים. בסיום התיכון למדה נורית בסמינר למורות וגננות בשכונת בית הכרם בירושלים. במסגרת לימודיה המעשיים לימדה נורית את השפה העברית למבוגרים במעברת תלפיות שבדרום ירושלים. בשעות הערב, סייעה לילדיהם בהכנת שעורי הבית. בשנת 1952 התגייסה לצה"ל ועברה הכשרה כמורה חיילת (במסגרת ההתגייסות הצה"לית למבצע "ביעור הבערות"). נורית ליוותה ולימדה עולים חדשים שזה עתה עלו לארץ להיקלט במושב שדה משה. בשנת 1953 פגשה באליהו (אלי) מזרחי מהמושבה מוצא. ב- 4 במרץ 1956 נישאה לו, רק לאחר שאביה הסיר את התנגדותו לנישואים לבחור ממוצא מזרחי. בני הזוג עברו להתגורר במוצא. במהלך השנים נולדו לנורית ולאליהו חמש בנות: מאירה ( 1956, לימים פנחס), אורנה (1961, לימים פולק), זהבית (1961, לימים רוטנברג), יפעת (1967, לימים ג'קסון) וקרן (1972, לימים חי מזרחי). כמה ימים לפני שנפטרה אמה, ילדה נורית את ביתה השלישית - שנקראה זהבית על שם האם. בני המשפחה החליטו לא לספר לנורית על מות האם והיא לא השתתפה בהלווייתה. האח הקטן יהודה, שהיה רק בן עשר כשאמו נפטרה, הורחק בשבועות האחרונים מאימו כדי שיזכור אותה בעודה במיטבה. לעיון נוסף על סיפור חייו של אליהו מזרחי ומשפחתו: "המוצא שלי" (בהוצאה פרטית 2016), ואלבום תמונות המשפחתי באתר "ישראל נגלית לעין": YBZ.0798. התמונות הובאו לארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי על ידי אורנה פולק ויפעת ג'קסון, בנותיהם של נורית לבית טראוגוט (טור) ואליהו מזרחי.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
