המולרים העבירו קול קורא בין הציונים בצ'כיה בקוראם לחלוצים שביניהם לבוא ללמוד את העבודה במפעל ואח"כ לעלות לארץ (הובטחו סרטיפיקטים) ולעבוד בחברת הבת המקומית שתוקם. הקבוצה שהגיעה למפעל בצ'כוסלובקיה רכשה את המקצוע בהתגוררה במפעל עצמו. בתקופה זו קיבלו משכורת, עבדו, למדו והתכוננו לעלייה. ב-31.12.34 עלו אריך מולר, הלן אשתו ובנם יונתן, ואחריהם הגיעו הפועלים הראשונים ובתחילת 1935 נפתח עידן חדש במפעל הנולד. משפחת מולר והפועלים בוססו עד בירכיים בבוץ, התגוררו יחדיו בצריף אחד, רווקים ומשפחות כאחד. הקשיים היו מרובים, אך מנגד, מעבר לכביש החדש הלך וצמח לעיניהם המפעל. המפעל שבנוסף לכוח האדם המיומן השתמש בעובדים מקיבוצי האזור (כבר ב-1936 מנה 115 איש). עצם קיומו גרם לתנופת פיתוח אדירה בכפר עטה שהפך באופן רשמי ב-1946 לכפר אתא. אם בתחילה היו מעט חיכוכים (איסור מעבר משאיות המפעל בשבת, סלילת הכביש על אדמות הכפר) הרי שהישוב גדל והתפתח יחד עם המפעל. ב-1938 היו בו כבר 205 פועלים ולניהולו הפעיל של אריך מולר הצטרף בן הדוד, הנס מולר, שעלה ארצה. הנס, תעשיין ואיש עסקים מוכשר נתן תנופה לפתרון בעיות השיווק בהקימם יחד חברת בת לשיווק "טתה". במפעל הוקמה צרכנייה שמצרכיה נמכרו לעובדים במחירים מוזלים, הוקמו שיכונים לפועלים, וב-1942 הוקם מעון לילדים והאווירה הייתה אווירה משפחתית. ב-1949 מנה המפעל 1128 פועלים. האווירה המשפחתית נעלמה ואת מקומה תפסו יחסי עובדים ומנהלים. בין אריך מולר לבין בן דודו הנס פרצו חילוקי דעות והם נפרדו (סתיו 1949). אריך מולר פנה לדרכו והקים, כאמור לעיל, מפעל משלו ואילו הנס מולר נותר לעמוד איתן בראש הנהלת "אתא". בתקופת הצנע, למרות השפל הכלכלי, פרח המפעל. תוצרתו נמכרה היטב בארץ ובחו"ל. 'השביתה הגדולה' ב-1957 גרמה לזעזוע בארץ כולה. עם מותו של הנס מולר, ב-1962, התקשתה המשפחה לנהל את בית החרושת והוא נמכר לחברת השקעות והבעלים והנהלות התחלפו, אך קשיים כלכליים, ניהול כושל והתיישנות הציוד דרדרו את מצב המפעל והביאו, אחרי מאבק ארוך ומתוקשר, לסגירתו במאי 1985. התצלומים והסרטונים נמסרו לארכיון התמונות של יד בן-צבי על ידי איתן מולר, בנו של יונתן ונכדו של אריך מולר.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
