הרב בן ציון בן אברהם קואינקה (1867-1937) נולד בעיר העתיקה בירושלים. הוא היה בן למשפחה שמוצאה מהעיר קואינקה (Cuenca) במרכז ספרד. לאחר גירוש ספרד עברו בני המשפחה ליוון ושם חיו במשך דורות. הוריו של בן ציון, הרב אברהם ובכורה-דונה, עלו מסלוניקי לארץ ישראל באמצע המאה התשע עשרה וחיו בעיר העתיקה בירושלים. מאוחר יותר בני המשפחה עברו מהעיר העתיקה לשכונת ימין משה, ומשם לשכונת אוהל משה ולאחר מכן לנחלת שבעה, שם התגוררו עד לשנת 1957. בעקבות דרשה שנשא בן ציון קואינקה בבית הכנסת בטקס בר המצווה שלו יצא לו שם של עילוי. בגיל 15 נשא לאישה את בת דודו, אסתר קואינקה (בת יהודה קואינקה). הוא עזב את עבודתו בבית המסחר שהוריש לו אביו בעיר העתיקה בירושלים והתמיד בלימודי תורה, במקביל ללימוד תחומי ידע כללי. כשהיה הרב קואינקה כבן שלושים התמנה לראש ישיבת "תפארת ירושלים", שם הכניס לתכנית הלימודים גם לימודי חול, דוגמת דקדוק והיסטוריה של עם ישראל. בשנת תרנ"ו (1896) ייסד את כתב עת "המאסף", בו כתבו חכמים אשכנזים וספרדים כאחד. הרב קואינקה עסק בכל מלאכות הוצאת העיתון במו ידיו. העיתון, שהופץ גם בחוץ לארץ, הופיע לראשונה פעם בשבוע ולאחר מכן יצא כירחון. כל זאת במשך תשע עשרה שנה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. באותה תקופה בנה ספריה ענקית, שכללה גם ספרי קודש וגם ספרי הגות והיסטוריה. הוא נהג לשבת וללמוד בה עד אמצע הלילה. בשנת תרס"ח (1908) הקים וניהל הרב קואינקה את "בית הזקנים והזקנות הספרדי" ברחוב יפו, מול בית החולים שערי צדק. חיים ולירו ויוסף קוקיא תרמו כל אחד מחצית המגרש שעליו נבנה המוסד. במשך כעשר שנים נסע הרב בן ציון קואינקה כשד"ר לארצות רבות, בהן לארצות הברית, שם שהה ולימד במשך שנה. הרב קואינקה שימש רב ואב בין הדין הספרדי בחברון במשך כשבע שנים, לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), עקב רצח רבני הקהילה במאורעות. משנת 1935 כיהן גם כראש העדה הספרדית בירושלים. בן ציון קואינקה נפטר בחודש חשוון תרצ"ז, 1936, ונקבר בהר הזיתים. הרב יהודה לייב פישמן מימון כתב עליו: "הרב קואינקה היה ציוני נלהב וכרב ואיש-אמונה היה ציוני-מזרחי, היה גדול בתורה ובחכמה אוהב את המקום ואוהב את הבריות, וכמדומני לא יהיה בזה משום הגזמה, אם אגיד שלא הניח אחריו כמותו ואין לנו תמורתו, ובייחוד בתוך חכמי ספרד טיפוס יקר כזה בתוך היהדות הרבנית." ילדיו של הרב בן ציון קואינקה: אברהם, יהודה, יצחק, רחל ודונה (אשת אליהו סיתהון). רחל נישאה לאליהו יפרח, יליד איזמיר. הם גרו בשכונת אהל משה בירושלים. נולדו להם שישה ילדים: ויקטוריה (1910, לימים רוזנטל), אסתר (1920, לימים לוי), רוזה-שושנה (1922, לימים אלבוחר), סימה (1926, לימים יצחקי), נסים (1928) ורות (1929, לימים יהלום). אליהו יפרח היה בעל חנות במרכז המסחרי ברחוב ממילא בירושלים. המרכז הוצת בידי פורעים ערבים לאחר ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. הוא נאלץ לעבוד כרוכל שעבר מדלת לדלת כדי למכור את סחורתו. בהמשך נסע לארגנטינה ועבד שם כעשר שנים. רחל נפטרה ממחלת הטיפוס כשהייתה בת 48 שנה. נסים יפרח (1928-1974) למד בבית ספר יסודי "אליאנס" (כי"ח) ובקולג' טרה סנטה בשכונת טלביה. במקביל ללימודיו החל לעבוד כחניך במשרדו של רואה החשבון ברוידא, ובהמשך עבר למשרד עורך הדין פנחס רבינוביץ'. הוא הצטרף ללח"י. לאחר פציעתו באחת מהמשימות בשנת 1945, נעצר על ידי האנגלים ונשלח למעצר בלטרון. הוא שוחרר רק בשנת 1948 עם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל. לאחר שיחרורוֹ מהצבא, הצטרף לגרעין התיישבות של אנשי לח"י שהקימו את הישוב נוה־יאיר בגבול רצועת עזה. הגרעין התפרק, ונסים הצטרף לגרעין של בני מושבים. לאחר הכשרה חקלאית במקוה־ישראל, בשנת 1955 התיישב עם אשתו הטריה, ציונה לבית רצהבי, במושב ניר־בנים ליד קרית־גת. נולדו להם שתי בנות: רחל ונילי. לאחר שחלה במחלת כליות עבר נסים לגור באשדוד ועבד בקרית המחקר הגרעינית בנחל שורק, עד לפטירתוֹ בי"א בכסלו תשל"ה. אחותו רות נולדה בשכונת 'אוהל משה' בירושלים בשנת 1929. אף היא למדה בבית הספר אליאנס. היא הצטרפה ללח"י כשנה אחרי אחיה, שימשה חובשת ואף השתתפה בקרבות על העיר העתיקה בירושלים. לאחר קום המדינה התגייסה לצה"ל ושרתה בחיל האוויר. היא נישאה ליעקב יהלום, גם הוא יליד ירושלים, שאותו הכירה בשרותם המשותף בלח"י. לאחר שחרורה מצה"ל, עבדה רות בסוכנות היהודית בירושלים במשך כשלושים שנה. לרות ויעקב שלוש בנות. אוסף התמונות מהאלבום הגיעו לארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי כחלק ממיזם משותף של מנהל קהילתי 'לב העיר' בירושלים, במסגרתו הונצחו ותועדו משפחות שייסדו ובנו את השכונות באזור נחלאות. חלק ממשפחת יפרח-קואינקה התגוררו בשכונת 'אוהל משה'. התמונות נמסרו על ידי אסתר לוי לבית יפרח.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
