בן-ציון ישראלי (בנציון צ'רנומירסקי/טשרנומורסקי) היה איש העלייה השנייה, ממקימי קבוצת כנרת ומחדש ענף התמרים בארץ ישראל. הוא נולד בעיירה גלוכוב שבאוקראינה ב- 20 בפברואר 1887 להוריו משה ישראל, דיין ושוחט במקצועו, וחיה רחל. בנעוריו למד בתלמוד תורה. בשנת 1906, לאחר פרעות קישינב, עלה לארץ-ישראל ושינה את שם משפחתו לשם ישראלי. הוא עבד כחלוץ בפתח תקווה בקבוצתו של א.ד. גורדון, שם חבר לשני חלוצים נוספים: נח נפתולסקי ומאיר רוטברג ("שלישיית היחד"). השלישיה עברה לעבוד במושבה רחובות בעבודות מזדמנות, שם אכלו ב"מטבח הפועלים" של פייגה זלצר שהיה גם מקום התכנסות לאנשי העלייה השנייה. במטבח הפועלים פגש בנציון בחיה, בתם של יעקב זלצר ופייגה לבית ליפמן, שלמדה אריגת שטיחים ב"בצלאל", התאהב בה ולימים נישא לה. בשנת 1909 נסע לרוסיה ובעת שהותו שם גוייס לצבא הרוסי, אך הצליח לערוק. באותה שנה שב לארץ-ישראל ויחד עם רעייתו וקבוצת חלוצים שמנתה שלושה עשר איש, עלו להתיישב בחוות כינרת, שם התגוררו ב"בית המוטור". עקב סכסוך עם מנהל החווה החקלאית משה ברמן, עזבו את הקבוצה ודרך סג'רה הגיעו לכפר אוריה (1913). שם עבדו עד תחילת חודש נובמבר 1913, כאשר נענו לקריאתו של ד"ר ארתור רופין (מנהל המשרד הארצישראלי) לעלות ולייסד את קבוצת כנרת. בקבוצת כנרת היה בן-ציון מהמובילים בהכנסת שיטות חקלאיות מתקדמות בגידול הבננות, בענף התמרים וברפת. רעייתו חיה למדה כוורנות במקווה ישראל והקימה את ענף הדבש בקבוצה. לזוג ישראלי נולדו בכנרת ארבעה ילדים: עמליה (1917), אהרון (1921), גבע (1923) ונגה (1925), ולימים נולד הבן יעקב. בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות ה-30 יזם בן-ציון יחד עם האגרונום שמואל סטולר, חבר קבוצת כנרת, את חידוש והחייאת ענף גידול התמרים בארץ ישראל. התמר שהוא אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ-ישראל היה במצב ירוד מאד ובלתי מפותח. בשנת 1933 יצא בן-ציון בפעם הראשונה לבדו לעירק בתקציב של 17 לירות מהמשרד הארצישראלי בהנהלת ארתור רופין כדי להביא חוטרים ארצה. באותם ימים הברחת חוטרים מעיראק הייתה כרוכה בסכנת מוות. בעזרת יהודי מקומי על גבול איראן-עירק רכש בחשאי 700 חוטרים שאותם העמיס על 4 משאיות ששכר. משאית אחת נשרפה במדבר בדרכה ארצה. החוטרים ניטעו ב"גן רחל" בקבוצת כנרת שהוקם לזכרה של רחל המשוררת ושימשה כמשתלה להשבחת הזן. לאחר מכן השתתף עוד שבע פעמים במסעות רכש בארצות ערב השכנות, מצרים, עירק וכורדיסטן. רוב ארצות הגידול לא אפשרו הוצאת שתילי תמרים ושמרו עליהם כעל אוצר לאומי. במספר מסעות רכש חשאיים הצליח להביא בדרכים עקלקלות כמות של אלפי שתילים בודדים ממקומות שונים, שרק חלקם נקלטו, ואלו נשתלו ברובם ביישובי עמק הירדן ובית שאן. מהחוטרים שגדלו על עצים אלו הגדילו את המטעים בישובים אחרים כולל בערבה. (ריבוי התמרים נעשה ע"י הורדת חוטרים היוצאים מחלקו התחתון של עץ התמר). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יזם הקמת יחידת חי"ש בעמק הירדן ופיקד עליה. בשנת 1941 התנדב יחד עם בנו אהרון (אהרוניק) לצבא הבריטי במסגרת הבריגדה ושירת בלוב ובאיטליה. עם שחרורו מהצבא ושובו ארצה בשנת 1946 פעל להקמת "אוהלו" המשמש כיום כבית הארחה ומכללה להנצחת ברל כצנלסון. עם קום המדינה (1948) ערך בן-ציון ישראלי סיור בערבה שחיזק בו את רעיון נטיעת תמרים בערבה. הוא פנה למחלקת הפיתוח במשרד החקלאות והצליח לשכנעם לתת יד לנושא. בשנת 1953 יצאה משלחת ובה בן-ציון ישראלי ויאני אבידוב מנהלל לפרס, שנשלטה באותה עת בידי השאח ריזה פחלאווי. השניים הצליחו בדרך לא דרך לקבל רישיון להוציא חוטרים מפרס והחלו בהליכים לממש את התוכנית. המבצע היה מסובך, הוא נערך בחשאיות בגלל החשש שפרסום הדבר יביא לביטול הרישיון בלחץ המדינות הערביות וכן לחסימת תעלת סואץ בפני האנייה שתוביל את החוטרים. על פעילותו בהחייאת ענף התמרים הוא קרוי "אבי ענף התמרים" ולזכרו הוקמו עמודי זיכרון בקיבוץ איילות שבערבה שם הייתה חווה לאקלום דקלים שנקראה על שמו של בן-ציון. תוך כדי מסעותיו בארצות ערב נפגש בן-ציון עם הקהילות היהודיות שבפזורה הערבית ופעל רבות להעלאת יהודי כורדיסטן ועירק ארצה. במסעו ביקר את אנוסי משהד באירן שראו בו משיח. ב-29 ביולי 1954 נהרג בן-ציון ישראלי באסון מעגן כאשר מטוס קל התרסק לתוך קהל שנכח בטקס זיכרון שנערך בקיבוץ מעגן ובו התייחדו עם מותם של צנחני מלחמת העולם השנייה. לזכרו הוקם בית התרבות "בית בן-ציון" בקבוצת כנרת. אשתו חיה קבורה צידו בבית הקברות כנרת. אוסף התמונות שלפנינו המוקדש לזכרם של בן-ציון ישראלי וחיה לבית זלצר, מביא הצצה אל ראשית ההתיישבות בחצר כינרת, ההצגה לדיוקנאותיהם של אנשי העלייה השנייה ותמונות אישיות ומשפחתיות של בן-ציון ישראלי וחיה לבית זלצר כמו גם תמונות ממסעו של בן ציון להבאת חוטרי עצי תמר לארץ ישראל מעיראק ומפרס.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
