יצחק ראב נולד בירושלים ב-2 בספטמבר בשנת 1902 להוריו מנחם-שלמה ראב (1878) ואימו קונה לבית שפר מליטא, אח לשמעון (1898), אברהם (1904), חיה, חזקיה ויונה. ההורים נפטרו ממגיפה בזמן מלחמת העולם הראשונה והותירו את ילדיהם יתומים. הבן הבכור אברהם היה אז בן שש עשרה וצעיר האחים יונה היה רק בן שנתיים; יצחק היה בן ארבע עשרה בהתייתמו. מאז מות הוריו ליוותה את יצחק ארשת עצבות ותחושת יתמות. למרות שנטש את דרך שמירת המצוות עליה גדל וחונך מילדותו, בחר שלא לנטוש את דרך הלימוד וההתעמקות בארון-הספרים היהודי, על כל גווניו. בשנות העשרים המוקדמות לחייו יצחק התנדב לגדוד העברי והתוודע לעולמם של א"ד גורדון ויצחק חיים ברנר. יחד עם אחיו שמעון "התפקר", עזב את הדת והצטרף לקבוצת צעירים שהתיישבה במושב בלפוריה בעמק יזרעאל. חוויותיו הובאו לידי ביטוי בעוצמה רבה בספריו: "בהימוט חומות" (1950), "גבעת המורה" (1959) ו"עלה ברוח" (1977) ובעשרות מאמרים ומכתבים בעיתונים "הארץ" ו"דבר", ובכתב-העת "גליונות". אביו של יצחק, מנחם-שלמה היה בנם של הדסה (הודס) "הטוחנת") ויהודה ראב (יליד הונגריה שעלה לארץ-ישראל בשנת 1876 יחד עם אביו אלעזר והיה ממייסדי פתח-תקוה). יהודה רצה להגשים את חלומו להיות איכר בפתח-תקווה וזנח, למגינת לבה של הדסה, את דרך התורה. בני הזוג התגרשו, והדסה גידלה את בנה בירושלים לתורה וללימוד בישיבה. מנחם-שלמה היה לרב חריף ובקיא ומכובד בקהילתו, ואף התמנה לגבאי בישיבה הגדולה בשכונת מאה שערים. בשנת 1928 נישא ללאה לבית ספקטור (ילידת ירושלים 1903), בתם של שלמה ספקטור ואסתר לבית ציפרשטיין. לזוג נולדו שלושה ילדים. לאה נפטרה בשנת 1967 ( בת 63) ויצחק ראב נפטר ברחובות בשנת 1993. כשמלאו ליצחק תשעים שנה בירך אותו בן-דודו, הסופר אהוד בן-עזר ובין היתר הכתיר אותו בתואר: "זקן הסופרים העבריים בארץ ישראל". בתשובתו אמר: "אמנם זקן הסופרים המתחילים בארץ ישראל". אוסף התמונות מספק הצצה לתמונות משפחתיות של משפחות ראב וספקטור. האוסף הובא לארכיון הצילומים של יד יצחק בן-צבי על ידי זהבה קרמר לבית ראב.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
