מרבית יהודי רודוס הגיעו אל האי לאחר גירוש ספרד (1492), אולם ידוע כי כבר בתקופה העות'מאנית בשנת 1480 היו יהודים מעטים על האי. השלטון העות'מאני היטיב עמם ואפשר להם להמשיך ולהתגורר בין חומות העיר. ברובע היהודי (ג'ודריה') פעלו בתי כנסת, ישיבות ובתי ספר. גם בית הקברות שכן ברובע היהודי, אך בשנות ה-30 של המאה ה-20 ייסדו האיטלקים בית קברות יהודי חדש מחוץ לחומות העיר העתיקה. כשהגיע השלטון העות'מאני לסופו, ירדה גם הקהילה היהודית מגדולתה, ורבים מהיהודים עזבו. בשנת 1920 היגרו קבוצות יהודים מרודוס לקונגו הבלגית, לדרום אפריקה ולרודזיה, ובשנת 1931 נוסד בית כנסת ספרדי בסולסברי. לאחר הנהגת חוקי הגזע באיטליה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה יהודי רודוס עזבו אותה. כשהגרמנים כבשו את האי, הם ריכזו 1,673 מיהודי הקהילה בכיכר המרטירים שברובע היהודי ב-24 ביולי 1944, ושלחו אותם באוניות לאתונה ומשם לאושוויץ. בודדים שרדו את הגירוש ורק 151 מהמגורשים שרדו את השואה. בית כנסת קהל שלום עדיין פועל בעיר במבנה משנת 1577 ובעזרת הנשים שלו שוכן מוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית