אוסף בית היתומים "שנלר" בית היתומים "שנלר" (בשמו המקורי "בית היתומים הסורי") נוסד בשנת 1860 על ידי המיסיונר הגרמני הלותרני לודוויג שנלר- במסגרת הפעילויות המיסיונריות של הכנסייה בארץ ישראל ובירושלים בפרט, באמצע המאה ה-19. בשנת 1854, יוהאן לודוויג שנלר הגיע לירושלים עם אשתו ועוד שישה מבני קהילתו על מנת לנהל את המיסיון הגרמני הפרוטסטנטי, להתערות ולחיות בקרב האוכלוסיה הערבית המקומית, כאשר המטרה הסופית היא לקרב אותם לנצרות. הוא קנה חלקת אדמה מערביי ליפתא ובנה בית למשפחתו במרחק של כשלושה קילומטר צפון מערבה לשער יפו. אך בשל התנכלויות מצד שכניו הערבים לא התגורר במקום, עד שהשתפרו תנאי הביטחון. בשנת 1860 הגיעו ידיעות על הטבח בנוצרים המרונים על ידי הדרוזים בלבנון ובסוריה. בין תוצאותיו הטרגיות: רבים מילדי הנוצרים שנהרגו נותרו יתומים והתגוללו בדרכים. שנלר פעל להצלתם של ילדים אלו, נסע ללבנון, הביא עימו תשעה מיהם ופתח בית יתומים בביתו - שהפך במהלך השנים ל"בית היתומים הסורי". בשנים הבאות הוא רכש שטחים נוספים מכספי תרומות והמוסד הלך והתפתח: בשנת 1867 הוקם גם בית יתומות. חניכי המוסד זכו לחינוך מוקפד ביותר והדרכה למגמות מקצועיות במטרה להופכם לאנשים המתפרנסים בכבוד מעמל כפיהם ומועילים לחברה כולה. רוב המורים היו גרמנים ומיעוטם ארמנים וערבים נוצרים. המוסד קיבל בין כתליו יתומים גם מהארצות השכנות כולל סוריה, מצרים, אתיופיה, ארמניה, תורכיה וגם גרמניה - מכל הזרמים של הנצרות. שפת הלימוד הייתה גרמנית וערבית. במוסד הקפידו על תלבושת אחידה וגם על שיעורי התעמלות. בשנת 1896, כאשר י"ל שנלר נפטר למדו במוסד כ-1500 חניכים במגמות מקצועיות מגוונות: תפירה, סנדלרות, חריטה, נגרות, מסגרות, דפוס, כריכיה, חקלאות, גינון, קרמיקה, בית חרושת ללבנים ורעפים. בשנת 1901 אציל גרמני הוריש למוסד את כל הונו להקמת מעון לעיוורים שהתחיל לפעול בשנת 1903 בעזרת אמצעים טכניים מתקדמים שהגיעו מגרמניה, וחיו בו בין 30ל-40 חניכים שלמדו טוויה ואריגה. בתחילת המאה ה-20 הקימו בית חרושת גדול ללבנים ורעפים שהתחרה בהצלחה בתוצרת שהגיעה מצרפת ('רעפי מרסיי' המפורסמים). בשנת 1889 רכש שנלר 5000 דונם אדמה בביר סאלם (כיום קיבוץ אנצו סרני), במטרה לפתח בית ספר חקלאי וליישב במקום את בוגרי בית הספר. בית הספר החקלאי לא יצא לפועל, אבל התוצרת החקלאית שסיפקה החווה עזרה לבית היתומים בשנות המצוקה של מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1889 קיבל תיאודור (בנו הבכור של לודוויג שנלר) את ניהול המוסד, לצד קונסורציום שמושבו בשטוטגרט, ובשנת 1927, בנו הצעיר ארנסט (נכדו של לודוויג) המשיך בניהול המוסד עד להחרמתו על ידי הצבא הבריטי בשנת 1940. הבריטים הפכו את המקום למחנה צבאי עם מגדלי תצפית וצריפים. בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות הבריטים עזבו את המתחם והוא שימש מחנה אימונים ומרפאה של צה"ל במשך 60 שנה. בנוסף לבנינים שקמו במהלך השנים עבור חניכי המוסד, הוקמו בסוף המאה ה-19 מבני מגורים עבור משפחות- זוגות שנוצרו מתוך בוגרי "שנלר", כל מבנה נשא את שם העיר בגרמניה אשר תרמה למפעל זה, כגון: מינכן (Munchen), האללה ((Halle, שטוטגארט (Stuttgart) ועוד. בוגרי "שנלר" נודעו כבעלי מקצוע מעולים והיו מאוד מבוקשים באיזור כולו. אוסף תמונות זה משקף את שלבי ההתפתחות של בית היתומים "שנלר" בעשורים הראשונים של המאה העשרים: תהליכי בניה, פעילות החניכים במגמות השונות ודוגמאות מאלפות לפרי עבודתם. חלק ניכר מהתמונות מתעדות את הפן החברתי של המוסד: טיולים במקומות הקדושים לנצרות, פיקניקים וחגיגות, אירועים חברתיים הקשורים לחיי המוסד ועוד. כמה אלבומי תמונות מאוסף זה שייכים למסגר האומן היינריך נוס ((Heinrich Nuss, יליד אברבאך, באדן שבגרמניה (Eberbach, (Baden. נוס ניהל את מגמת המסגרות החל משנת 1925 עד 1940. יומנו האישי והצילומים שבידינו חושפים את מערכת היחסים שהתפתחה בינו לבין מתילדה, בתו של חליל תומא, ערבי נוצרי מהעובדים הותיקים של "שנלר. מתילדה היתה אחראית על המכבסה של המוסד והשניים התחתנו בשנת 1930. הזוג מופיע בהרבה צילומים שמתעדים פעילות בתוך המוסד וטיולים ברחבי הארץ. אחרי 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, נחשדו עובדי "שנלר" בפעילות פרו-נאצית ובשנת 1940 נסגר המוסד והעובדים הגרמנים גורשו מהארץ. אחד האלבומים באוסף מתעד את ביקורו של היינריך נוס אצל משפחתו בגרמניה בשנת 1936. במהלך הביקור צילם נוס כצופה מן היציע את מצעד הראווה הנאצי שנערך באצטדיון נירנברג ( (Nurenberg. העיון באוסף "שנלר" מלמד על המרקם ההיסטורי, החברתי והתרבותי המיוחד והסבוך כל כך של העיר ירושלים.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
