אריה ליפשיץ נולד בשנת 1901 בעיר קרקוב שבפולין (אז תחת שילטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית). בתום מלחמת העולם הראשונה הצטרף לקבוצת חלוצים צעירים זאת על אף התנגדות הוריו ועלה לארץ- ישראל בשנת 1920. אריה הצטרף כחבר בארגון הציוני-חלוצי של 'גדוד העבודה' ועסק במלאכת החקלאות והבניין. בתחילה, נמנה עם ראשוני החברים שייסדו את קיבוץ קריית-ענבים ואחר כך נמנה עם סוללי הכביש מעפולה לנצרת. בעבודתו זו התוודה לראשונה לא.ד גורדון והושפע ממנו רבות. את מלאכת הבנייה רכש ולמד במהלך עבודתו בהקמת הטכניון ובניית שכונת הדר-הכרמל בחיפה. בשנת 1923 נשא לאישה את רבקה (לבית הורוביץ) ונולדו להם שני ילדים: יאיר (לימים יָלִיף) ואילנה (לימים ניר). בראשית שנת 1923 עבר אריה עם בני משפחתו להתגורר בירושלים. במקביל לעבודתו בבניין הוא פעל רבות בתחומי הכתיבה והספרות. בשנת 1928 פירסם אריה לראשונה את יצירתו בעיתון "דבר". לאחר מכן היה עורך ומייסד של השבועון "ספרות צעירה" ומוסף ספרותי בעיתון "זמנים". במרכז יצירותיו הספרותית עמדה החוויה המכוננת שלו כאדם צעיר בשנות העלייה השלישית וראשית ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. בתחילת שנת 1940 הוא הצטרף לעבוד במוסד של 'עליית הנוער' ושימש בתפקיד המזכיר של הנרייטה סאלד. בין השאר הוא היה אחראי על פירסומי המוסד ומאוחר יותר אף נשלח מטעמם לסייע במחנות העקורים בקפריסין כמו גם שימש נציגם בצרפת, איטליה אנגליה ורומניה. הוא עבד בעליית הנוער עד לפרישתו לגימלאות. אריה ליפשיץ כתב מספר ספרים ופירסם מאמרי ביקורת ספרותיים. ספריו 'בחמדה גדולה' ו'דרך עקובה' הינם קבצי סיפורים המספרים על גורלות של בני אדם על רקע התהוות חיי החברה בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים. אריה ליפשיץ היה חבר בוועד המרכזי של אגודת הסופרים ויו"ר האגודה בירושלים. בשנת 1976 זכה לאות יקיר ירושלים. הוא נפטר בקיץ 1986 בשנה ה-85 לחייו. הוא נקבר בבית הקברות גבעת שאול בירושלים.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
