לא היו חולפות אלא שעות מעטות וכבר היינו מרגישים את עצמנו כמו בביתנו. [...] אנשי המושבח הוליכונו בגאווה על-פני מטעיהם הנהדרים והראו לנו, מה היטיבו לטפל בעצים [...]. אנו, אנשי העיר, רגילים להחליף את דירותינו השכורות מדי כמה שנים. פה. בעמדנו על אדמת המושבה, נצנצה במוחנו המחשבה, איזו משמעות לובשת בעיני פלוני העובדה, שהוא עומד על אדמתו שלו, שהוא מעבר את אדמתו שלו, שהכה שורשים באדמתו שלו. הנוער מציג לעינינו תרגילי התעמלות, ואנו משיבים להם בתרגילים בסגנון חפשי ובמשחקי התעמלות. הרינו נפרדים מהם כהיפרד איש מעל פני מכרו משכבר הימים". בספרו 'המעגל נסגר', שהתפרסם חמישים וארבע שנים לאחר אותו טיול, כתב ולטר פרויס: "כך חצינו את הארץ לאורכה ולרוחבה, מחיפה עד ראש פינה בצפון ועד תל-אביב בדרום, וברכבת עלינו לירושלים." באחד המכתבים, ששיגר לבני משפחתו במהלך הטיול (מצוטט בספרו הנ"ל) משתקף הרושם, שעשתה עליו ירושלים: "הריני נמצא עתה בירושלים עיר הקודש. למרבה הצער היא יותר מדי קדושה: בכל רחוב ורחוב קיימת בראש ובראשונה הדת. אלפי גלחים [כמרים קתולים], כמרים ונזירות משוטטים כאן ובתי-הכנסת, המנזרים, הכנסיות ובתי היתומים הם רבים מני ספור, ועל אלה נוספת מצוקתה של יהדות החלוקה - דמויות חיוורות ומקוננות ובחורי ישיבה בטלים ממלאכה. רבה אי-הסובלנות הדתית, אצל היהודים ואצל הנוצרים כאחד. [...]. הכול - יהודים כערבים -מצטיינים בראש ובראשונה בלקיחת בקשיש. ירושלים היא עיר מעניינת, ועם זאת מתה [...]. העתיד טמון בתל-אביב, בחיפה ובמושבות, במקומות שבהם מצויים עבודה חדשה ואנשים חדשים. ירושלים היא הרבה יותר נקייה מקהיר, שבה עשינו בדרכנו אל ארץ-ישראל. בעיני המתעניינים בהיסטוריה ובדת היא מכרה של אוצרות ממש. אף על פי כן, הריני נכסף לעקור מחר מן "המזרח" ולשוב אל היישוב החדש, אל העבודה החדשה ואל החיים החדשים". ולטר פרויס הותיר אחריו אלבום תצלומים מהטיול, אף שאיכות התצלומים ומצב השתמרותם לא תמיד מניחים את הדעת, הרי שחלק מהם נדירים ויחידאיים לאותה תקופה. האלבום הועמד לרשות ארכיון התמונות של יד יצחק בן-צבי על ידי אורלי סגל, נכדתו של ולטר פרויס.
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
